החלטה בתיק ת"א 21090/08

בבקשה הנדונה, המצטרפת אל בקשות נוספות שהגישה המבקשת שכבר נדונו בהחלטה מיום 23.12.2013, נטען כי המשיב מפר צו מניעה קבוע שניתן בפסק-דין בתביעות שהוגשו נגד המשיב ונגד אחרים, אשר הפך לחלוט. מכאן בקשתה לחייב את המשיב בתשלום קנס בגין כל יום שבו הצו מופר וזאת בהתאם להוראת סעיף 6 בפקודת בזיון בית המשפט (להלן גם - הפקודה).

המשיב אינו חולק על כך שהוא מפר את צו בית המשפט, אך לטענתו, בשל טעמים שונים יש הצדקה שלא להיעתר לבקשה.

א.         עיקרי העובדות הצריכות לבקשה

2.         עיקרי הדברים הרלוונטיים להחלטה הנדונה פורטו בהחלטה מיום 23.12.2014 אשר התייחסה לשש בקשות לפי הפקודה שהגישה המבקשת נגד שמונה משיבים ובהם גם המשיב בבקשה הנדונה. כפי שיפורט בהמשך הדברים, ההחלטה המתייחסת אל המשיב בוטלה מטעמים טכניים בהסכמת המבקשת. עתה, לאחר דיון חוזר בעניינו של המשיב, ניתנת החלטה זו.

3.         כל הנתבעים בכל שלושים ושש התביעות המאוחדות (להלן לפי העניין - התביעות, ו- הנתבעים) ובהם המשיבים בבקשות שנדונו והמשיב הנדון (להלן - המשיב), הם חברים באגודה השיתופית אורה מושב עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ (להלן - האגודה או מושב אורה). המושב מצוי על מקרקעי המדינה אשר בהתאם ל"הסכם משבצת" שנחתם בין מינהל מקרקעי ישראל (להלן - המינהל) לבין האגודה מוחכרים מקרקעי המושב לאגודה. לחברי המושב הוקצו נחלות והם בעלי רישיון ישיבה בהן מכוח הסכמת האגודה. על-פי הסכם המשבצת, רשאים חברי האגודה להשתמש במקרקעי המושב לצרכי חקלאות ולמגורים (כמפורט בהרחבה בפסק הדין).

4.         בפסק-דין שניתן ביום 25.12.2011 בתביעות, ניתן צו מניעה קבוע נגד כל הנתבעים ובהם גם המשיב, האוסר על כל אחד מהנתבעים, או מי מטעמו, להשתמש במקרקעין נושא התובענות, המצויים במושב אורה, שימוש שאינו למגורים, או שימוש שאינו למטרה חקלאית, לרבות בדרך של השכרת המקרקעין למטרת שימוש לא חקלאי (להלן - צו המניעה הקבוע).

ערעור שהגישו הנתבעים אל בית המשפט המחוזי בירושלים, נדחה בפסק-דין מיום 16.12.2012 (ע"א 32760-02-12, כבוד השופטת מ' מזרחי וכבוד השופטים י' נועם וכ' מוסק). על פסק-דין זה הגישו הנתבעים בקשת רשות ערעור אל בית המשפט העליון, שאף היא נדחתה בהחלטה מיום 7.5.2013 (רע"א 327/13, כבוד השופטת ד' ברק-ארז, בהסכמת כבוד המשנה לנשיא מ' נאור וכבוד השופט ע' פוגלמן).

בפסק הדין של בית-משפט זה נקבע כי צו המניעה ייכנס לתוקף ביום 1.2.2012. בפסק-דינו של בית המשפט המחוזי נקבע כי כדי לאפשר לנתבעים להתארגן לקיום הצו, יידחה מועד כניסתו לתוקף ליום 1.5.2013.

5.         לשלמות הדברים נוסיף, כי מכתבי הטענות של הצדדים לבקשה הנדונה ולבקשות שכבר נדונו עולה, כי במהלך שנת 2012 הגישו האגודה ושניים מבין הנתבעים שאינם נמנים עם המשיבים (מר יגאל אבדר, הנתבע בת"א 21258/08 ומר ישעיה נהרי, הנתבע בת"א 45550-07-10) עתירה לבג"ץ נגד המינהל, שבה נטען בין השאר, כי המינהל מסרב לאפשר לעותרים להסדיר את השימושים הלא חקלאיים בנחלות של שני העותרים (בג"ץ 7216/12). עתירה זו נדונה ביום 26.12.2013 (לאחר מתן ההחלטה הקודמת בעניין הבקשה לפי הפקודה), ומפסק הדין שניתן עוד באותו יום (כבוד השופטים ח' מלצר, ע' פוגלמן וא' שהם) עולה כי נמחקה בהמלצת בית המשפט. זאת "נוכח העובדה שהסתבר כי העותרים אינם מקיימים צווים של בית משפט שהוצאו בעניינים נושאי העתירה" ולפיכך המליץ בית המשפט לעותרים לחזור בהם מן העתירה "בשל חוסר ניקיון כפיים" (פסקה 1 בפסק הדין).

עוד עלה, כי עוד קודם לכן, במסגרת העתירה האמורה ביקשו העותרים את עיכוב ביצועו של צו המניעה. בקשה זו נדחתה בהחלטה מיום 30.5.2013 (כבוד השופט נ' סולברג), אשר קבע כי "אין הצדקה למתן צו ביניים כמבוקש במצב הבלתי-חוקי הקיים, ובאופן שיהא בו כדי 'לעקוף' פסקי-דין חלוטים של בית-משפט השלום בירושלים, בית המשפט המחוזי בירושלים ובית המשפט העליון".

ב.         הבקשות וההליכים מאז הוגשו הבקשות

6.         הבקשה הנדונה למתן צו לפי פקודת בזיון בית המשפט, כמו גם הבקשות הקודמות שכאמור, כבר נדונו, הזהות בעיקרן, נתמכו בתצהירים של מר בני כהן, מפקח בכיר במרחב שמירה ירושלים במינהל שבהן פורטו ההפרות הנטענות של צו המניעה מצד המשיב ומצד המשיבים שעניינם כבר נדון וכן צורפו תמונות להוכחת הדברים. על-פי טענת המבקשת חרף צו המניעה החלוט שנכנס לתוקף כאמור, ביום 1.5.2013, מפר המשיב את הצו בכך שהוא ממשיך להשכיר מבנים ושטחים בנחלה שהוא מחזיקים במעמד של בר רשות.

על-פי הנטען, המשיב מפר את צו המניעה שניתן כאמור באלו: לול שהיה בנחלה של המשיב הורחב למחסן ששטחו 1,000 מ"ר, שנבנה ללא היתר בניה, המושכר למפעל רהיטים ואולם תצוגה בשם "רעמ - רהיטים בהתאמה אישית"; מחסן ששטחו כ-280 מ"ר שאף נבנה ללא היתר בניה, המושכר למוסך לפחחות וצבע לכלי רכב, בשם "א.ב. אבי את ישראל"; מחסן ששטחו כ-300 מ"ר שנבנה ללא היתר בניה, מושכר למפעל אלומיניום בשם "מ.ג. א. אלומיניום בע"מ"; חמש-עשרה יחידות מגורים שנבנו ללא היתר בניה, שרובן משמשות לצימרים, או כטענת המשיב, ליחידות מגורים להשכרה.

יוער, כי לא הייתה מחלוקת באשר לעובדות אלו, למעט בעניינים שוליים, שאליהם נתייחס בהמשך.

7.         הבקשה הראשונה בעניינו של המשיב הוגשה ביום 5.12.2013, סמוך להגשת חמש הבקשות האחרות בעניין שאר המשיבים שעניינם כבר נדון. ביחס לשלוש מבין הבקשות, נקבע בהחלטה מיום 7.11.2013 כי תוגשנה תשובות בכתב. באשר לשאר הבקשות ובהן הבקשה הראשונה בעניין המשיב נקבע שהמשיבים ישיבו בעל-פה במהלך הדיון.

8.         הדיון התקיים ביום 23.12.2014 (יום מתן ההחלטה) ולדיון זה לא התייצב המשיב ואף לא היה מיוצג במהלכו. שכן ביום 8.12.2013 הודיע בא-כוחם של שאר המשיבים שעניינם נדון באותו דיון, כי אינו מייצג את משיב זה. למרות זאת ולאחר ששוכנעתי כי הבקשה וההזמנה לדיון הומצאו אל המשיב כדין, התקיים הדיון בהיעדרו של המשיב וגם הבקשה בעניינו נדונה. כל זאת מן הטעמים שפורטו בהחלטה מיום 23.12.2014.

ביום 31.1.2014 הגיש המשיב ערעור אל בית המשפט המחוזי על ההחלטה לפי הפקודה בעניינו וכן ביקש להורות על עיכוב ביצועה של ההחלטה (ע"פ 63573-01-14). במסגרת זו טען המשיב באריכות את טענותיו גם בעניין הבקשה לגופה (נוסף על טענותיו בעניין הצורך בביטול ההחלטה שניתנה בהיעדרו). בסופו של דבר ובהסכמת המשיבה בערעור - המבקשת בהליך הנדון - נקבע כי מאחר שהמשיב לא זומן כדין לדיון שהתקיים ביום 23.12.2013, ההחלטה לגביו מבוטלת (פסק הדין מיום 5.3.2014, כבוד השופטת נאוה בן-אור וכבוד השופטים רפאל יעקובי ורם וינוגרד).

9.         משבוטלה ההחלטה הקודמת בעניין המשיב, הגישה המבקשת ביום 10.3.2014 בקשה חוזרת לפי הפקודה נגד המשיב ועל-פי החלטה מאותו יום נקבע דיון ליום 12.3.2014 בשעה 10:00.

מאז נקבע הדיון, נראה כי המשיב עשה כל אשר לאל ידו כדי למנוע קיום דיון במועד שנקבע או במועד סמוך. הדברים מפורטים בהחלטות הרבות שניתנו מאז יום 10.3.2014 ועד לאחרונה ממש. למרות זאת, דומה כי יש חשיבות לתיאור הדברים ולפיכך הם יתוארו בקצרה.